הסבר כללי על ניתוחי אף ניתן לקרוא כאן.
ניתוח אף פתוח הוא ניתוח שבו אני מבצע חתך בחלקה התחתון של המחיצה שבין הנחיריים. שאר החתכים מתבצעים מחלקו הפנימי של גבול הנחיר. דרך חתכים אלו אני חושף את שלד האף, ומבצע את התיקון הנדרש. בסיום הניתוח אני סוגר בחזרה את כל החתכים. במצב זה נשארת צלקת זעירה על חלקה האחורי-תחתון של המחיצה שבין הנחיריים. קשה מאוד להבחין בצלקת זו במבט חזיתי. שאר החתכים הם פנימיים ולא ניתן לראות אותם מבחוץ.
השיטה הפתוחה מתאפיינת בחשיפה מעולה של שלד האף ולכן מאפשרת לבצע באופן מדוייק ביותר תיקונים מורכבים. לרב יתרונה של השיטה מתבטא בעיקר כאשר יש צורך בשינוי סטיה או עיוות ניכרים של השליש התחתון של האף, ובעיקר של קצה האף. חשוב לציין כי תיקון ״נפילה״ של קצה האף, או שינוי ברוחב קצה האף אינם נכללים בהגדרה זו ולכן לא מחייבים ניתוח בגישה הפתוחה. לעומת זאת, אסימטריה בקצה האף, או עיוות של הסחוסים בנחיר, בהחלט יובילו לבחירה בשיטה הפתוחה.
גם פגמים באזורים אחרים של האף לעיתים יובילו לבחירה בשיטה הפתוחה, אך ככלל הם אינם מחייבים ניתוח בשיטה זו ברב המקרים.
קטגוריה נוספת של ניתוחים אשר לרב אעדיף לבצע בשיטה הפתוחה הם ניתוחים משחזרים (בניה מחדש של שלד האף לאחר חבלה קשה), או ניתוחים שניוניים מורכבים (כלומר לאחר ניתוח קודם אשר לא צלח).
החיסרון העיקרי של שיטה זו (מלבד הצלקת בחלקה התחתון של המחיצה, אשר לרב קשה מאוד להבחין בה) הוא הפגיעה ברקמות הרכות של האף, אשר בשיטה זו היא מעט נרחבת יותר. פגיעה זו עלולה, במקרים חריגים, לבוא לידי ביטוי בדלדול מאוחר של העור והרקמה התת עורית באף, באופן אשר יבליט את שלד האף דרך העור, וישווה לאף מראה ״גרמי״ יותר. תופעה זו, אם מתרחשת, מופיעה לרב לא באופן מיידי, אלא שנים רבות לאחר הניתוח. במצבים אלו ניתן לפתור את הבעיה ע״י הזרקות עדינות של חמרי מילוי תת עוריים (חומצה היאלורונית למשל) או שומן.
לסיכום:
ניתוח אף בשיטה הפתוחה מאפשר לקבל תוצאות מעולות גם במקרים מורכבים. הבחירה בשיטה זו מותאמת למטופל וליעדי הניתוח, ואחוזי שביעות הרצון בה הם גבוהים מאוד.
